כבר אי אפשר להתעלם מטוויטר. אני מודה שחוץ מלהראות את טוויטר בפגישות עבודה בתור המהות של 2.0 – לא ממש הבנתי את הקטע (רשת חברתית שמבקשת מחבריה לעשות רק דבר אחד – לענות על השאלה מה אני עושה עכשיו? ומי שעוקב אחריך מקבל את התשובה). הנה מדגם אקראי של הודעות (פומביות) אחרונות:

unsympathetic bringing the dog in and then hitting the hay less than 20 seconds ago from im
lonita Sleeping; bet you aren’t. less than 20 seconds ago from web
rayreadyray Thinking I found the hidden character that ruined my evening, ugh less than 20 seconds ago from txt
cwarren I want food - going to sleep instead. less than 20 seconds ago from im
hanho chatting on the net with my friend Robert half a minute ago from web

אוקיי. פאוזה. נו?

למה זה מציק? כי כבר בהתחלה הייתה תחושה שיש כאן משהו שונה שהולך לתפוס. וזה אכן תופס. אבל למה?
יש כבר כמה תשובות:

- לייפ-האק כבר מצאו דרכים להשתמש בטוויטר כדי לעשות רשימות to do וניהול אנשים
- זו דרך לעקוב אחר סלבס
- זו שיטת חיזור חדשה
- זה משהו לעשות בכנסים (קצת כמו להעביר פתקים בשיעור)

ההצלחה טמונה כנראה בכך שסף הכניסה הוא בגבוה דשא.
יש שירותים דומים דוגמת dodgeball – אלא שהם ייעודים. במקרה של דוג’בול – המערכת רק מסמסת את מיקום חבריך (אין כאן מקום להבעה). הפשטות, שלא לומר פשטנות, היא המפתח. כמו הכלאה של מסנג’ר וסמס . כיוון שזה לא מסרים מיידים, זה לא מעיק. כיוון שזה לא אימייל, זו לא שיחה פרטית. כיוון שזה לא בלוג, זה דומה יותר לשיחה מתמשכת.

מדובר, אם כך, במדיום תקשורת יעיל מאוד של many-to-many שמצליח דווקא בגלל מגבלותיו. מותר להכניס להודעה לא יותר מ-140 תווים (פחות מסמס), לכן לא נדרש יותר מדי מאמץ לקרוא אותה. יש גם שפת הוראות שהולכת ותופסת תאוצה.

וכמובן, הגביע הקדוש של כל הסיפור – המערכת מאפשרת זרימה חופשית של אינפורמציה בין הווב לסלולר.

ואולי אנשים פשוט נהנים לגלות שהחיים של אחרים די משעממים?