ואת הדבר הזה רואים גם אצל ילדים בני זמננו: יותר מדי בחירה, וכתוצאה פחות מדי אושר. למשל: לבר מצווה שלו, הבן שלי קיבל (בשבוע האחרון!): מצלמה דיגיטלית 7 מגה-פיקסל, סוני פלייסטיישן 2, מחשב גיימרים רב עוצמה כולל מסך דק 19 אינץ’, כדורגל שולחן (סוף סוף משהו שלא מתחבר לחשמל). בטח שכחתי כמה דברים.

ועם כל זה, הוא לא מאושר?

בדיוק השבוע סיפרו לי סיפור על חיים בר לב שניגש אל אחד החיילים הפשוטים כדי לשמוע ממנו איך לדעתו כדאי לחצות את התעלה.
החפ”ש הסביר לו ארוכות וכל הגנרלים מסביב בנתיים התפלצו מעצם הרעיון
לאחר מכן שאלו את בר לב למה לעזאזל הוא החליט להתייעץ דווקא עם החפ”ש ולא עם צוות קצינים למודי ניסיון ושעורי אסטרטגיה
בר לב השיב: “אני רוצה לדעת איך הערבים חושבים”

הסיפור סופר לי כדי שאבין למה חשוב להכין ממשקים שמיועדים למשתמשי קצה ולא למתכנתים, ורק במקרה דובר על שדרוג אתר תוך מתן אופציה נוספת לגלישה בו, אופציה שלאחר הסיפור הזה התברר שמשתמשי הקצה לא ממש מבינים

אני מודה, הקבלות לנושאים צבאיים תמיד מרתיעים אותי ובכל זאת מוזר לי שדווקא הסיפור הזה בא לדבר על קלות שימוש:
1. אני מניחה שברלב לא הקשיב לחפ”שים כשהחליט על קו הגנה סטאטי ויקר - מאוד לא 2.0…
2. למה חפ”שים יודעים “איך הערבים חושבים”?
3. האם מוסר ההשכל הוא שהמשתמשים הם אויב, וניתוחים אסטרטגיים לא מאפשרים להבין את האויב?

דרך אגב , יש מאמר מעניין של ג’ואל ספולסקי על עודף אפשרויות בממשקי ממשתמש שטוען את אותה הטענה המוצגת כאן:
http://www.joelonsoftware.com/items/2006/11/21.html

רוגל, הקישור שלך גרם לי לחשוב למה בעצם המון טענות כאלה נשמעות, אבל כמעט לא ממומשות. מהצד השני, טענות כמו: מה עם הפאוור יוזר? העובדה שיש יוזרים ולא יוזר מסוג אחד - כל אלה מקשים על יישום הטענה. אולי התשובה היא ממשקים אדפטיבים שהולכים עד הסוף עם stateful interfaces (כלומר הממשק כולו משתנה בהתאם לקונטקסט). אני חושבת שיש מפנה מהותי בתפיסות של אריכטקטורת מידע שנוצר בווב, ואולי יחלחל למקומות אחרים: לא עוד “מקום” לכל דבר, אלא מידע שנשלף בהתאם לקונטקס. זה כמובן יציב פחות אופציות ברגע נתון בפני המשתמשים. השאלה היא האם זה ישים גם לגבי תוכנות שבהם אין ערך לשיטוט, שנדרשות לאפשר למשתמשת לבצע את רצונה בקלות האפשרית?