ווי ווי ויירפריימז
|
30 במאי 2006
ווי ווי ויירפריימז
wireframes הפכו בזמן האחרון לעניין שנוי במחלוקת. והעולם שותק.
ה-wireframe הוא סקיצה סכמטית של מסך, שנועדה לסדר את האלמנטים הפונקציונאליים לפי סדר חשיבותם בדף, מבלי לקבוע עדיין כללי עיצוב. יתרנו בכך שזהו מסמך ויזואלי ולכן הוא החליף אצלי את מסמכי האפיון הארוכים והקשים לכתיבה אחרי שנאלצתי להודות שאף אחד לא באמת קורא אותם (אנשים קוראים מסמכים ארוכים רק אם זה נוגע לתימחור, אחרת אין סיכוי). התברר לי שתקשורת ויזואלית עובדת טוב גם מול מפתחים ולכן התבייתתי על אופן העבודה הזה.
התחלתי ב-visio, הכלי ה”מקצועי” ביותר, אבל הוא דיכא אותי. התוצרים היו מכוערים מדי. ניסתי לבנות את הסקיצות ב-html אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי מלעצב. התבייתתי על indesign - בעזרתה אני מייצרת מסמכים שלא נראים איום ונורא אבל עדיין לא נראים ממש כמו מסכים.
וזה לא שאין לוויירפריים חסרונות:
השימוש בווירפריימז כתוצר מרכזי של תהליך אפיון מטשטש את הגבול בין אפיון לעיצוב: לקוחות יחשבו שזו סקיצה של העיצוב (למה כל כך אפור? מה, אין תמונות?).
חסרון נוסף הוא שאחרי שמסכימים על הסקיצה, כל הגורמים המעורבים נקשרים למה שכבר נעשה וקשה מאוד למעצבים לחרוג ולבוא עם פתרון עיצובי שונה.
ועוד חסרון: זה מסמך שדורש הרבה השקעה ובסוף נזרק לפח.
ועוד בעיה: בעולם של סקיצות סטטיות, איך מייצגים התנהגויות אג’קסית מרהיבות, כולל מעברים ותוכן דינאמי?
הכול התחיל עם ג’ייסון וחבריו - בהמשך לגישתם האנטי-מבנית הם טוענים שצריך להתחיל מהממשק, כלומר צריך להתחיל ב-html האמיתי - כך שום דבר לא נזרק, מתחילים ישר על רטוב, משנים ומשנים עד שזה יוצא טוב וגם אז ממשיכים לשנות.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובה מצד קהילת בוני הדיאגרמות הפדאנטים… הפישרים האלה, רק לעשות דברים קטנים הם יודעים. שינסו לעשות מערכת אנטרפרייז של מאות מסכים, שינסו. (והתשובה של הפישרים: אנחנו בוחרים את הלקוחות שלנו בקפידה…)
מהצד השני יש את אלה שהפכו את visio לאמנות ומצליחים לייצר לכל מסך רצף מצבים כולל לוגיקות (למשל, אם המשתמש הגיע ממקום מסויים אז יקרה ככה, אם לא, אז יקרה ככה וכו’). קשה מאוד לקרוא מסמכים כאלה, ועוד יותר קשה ליצור אותם. מה שמתאים ללוגיקת תיכנות לא ממש מתאים ללוגיקת ממשק.
ב-מאמר של boxesandarrows - האתר המקיף ביותר לעוסקים בתחום אפיון ממשקים, יש תיאור למה שאני עושה בפועל, אלא שכאן זה מתואר כשיטה: מקטינים את כמות ה-wireframes אבל מגדילים את כמות ההערות - על ידי בועות הסבר. הכותב, אנדרס זפאטה, קורא לזה “נרטיב ויירפריים מודרך עבור אפליקציות רשת מורכבות”. אני קוראת לזה: בלונים.
ויש עוד וריאציה שאני עכשיו חושבת לאמץ: תיאור מילולי של האלמנטים בדף, לפי סדר חשיבותם, כשלכל אלמנט מתלווה סכימה קטנה של האלמנט (למשל, תיבת חיפוש, פירוט מוצר וכו’.) דוגמאות אפשר למצוא כאן וכאן.
בניגוד לבלונים, הטקסט כאן הוא העיקר, והתמונות הם הגיבוי להסבר.
בכל מקרה, כדאי להתעקש על תוצרים ויזואלים מההתחלה, אבל חשוב להפריד בין שני סוגי מסמכים: האחד מסמך שמציגים ללקוח - כאן חייבים לעצב סקיצות מסך, גם אם זה לא עיצוב סופי, כי כאן חייבים לקנות את ליבם והתלהבותם; מסמך שני, שפורט את הכול לפרוטות, חייב להכיל מינון נכון של תמונות וטקסטים ובו מספיק מידע שיאפשר למאפיין טכני לגזור את כל ההגדרות הדרושות.
המירוץ אחר המסמך המושלם נמשך.
מה עם עיצוב על הנייר? בדרך כלל בנייר משתמשים בשלבים הראשונים של תכנון ממשק כדי לבדוק שימושיות בסיסית. סקיצות משורבטות על נייר טובות לבדיקות ראשוניות או כמו שסטיב קרוג קורא להן מבחני ה”הבנתי” (got it) - לפני שמבקשים מיוזרים לבצע משימות צריך לבדוק האם הם בכלל מבינים את מטרת האתר או התוכנה ואת הניווט הבסיסי. עוד שיטה שאנשי המקצוע מאוד אוהבים שגם משתמשת בנייר נקראת card sorting - רושמים את כל התכנים של אתר על כרטסיות ומבקשים מאנשים לקבץ אותם לקטגוריות. אני אוהבת את הגישה של עבודה על נייר כי היא מבטאת את התפיסה שהמדיום הוא לא המסר כאן. בדיוק בגלל זה אני לא משתמשת בה - לא בטוח שאני יכולה להוציא סקיצה שנראית סביר בפחות זמן משלוקח לי לבנות מסך סכמטי באופן דיגיטאלי. אבל בגדול אני מאוד מסכימה שרמת רזולוציה נמוכה של סכימה היא חשובה כדי לא לקפוץ מהר מדי ולקבע פרטים כשעדיין לא נעשתה מספיק עבודת חשיבה. בפוסט בעצם תיארתי שלב קצת יותר מתקדם שבו צריך להעביר לאחרים פרטים ברזולוציה יותר גבוהה - מה המנגנון של החיפוש, למשל; איך מתמקדים בפריט בחנות מקוונת ואיך חוזרים לקטלוג וכו’ וכו’. ומתיאוריה לעולם האמיתי: לא ראיתי בארץ מעצבי ממשק שמגישים אפילו סקיצה ראשונית על נייר (ואני מסייגת, לא ראיתי כל כך הרבה בכלל). ללקוחות חסרי אורך רוח, זה יכול לגרום ללחץ בחזה - איפה העבודה?! במתח בין הרצון לרצות את הלקוח והשאיפה לא לדלג על שלבים, את שלב הנייר בדרך כלל מקריבים. נכתב על ידי עינת בחמישי, 1 ביוני 2006 בשעה 8:07בתור אחד שנקרע בין המקצוענות והפדנטיות הבלתי מתפשרת של Adaptive Path והקלילות המצליחנית של 37Signals, ולאחר שהשקעתי זמן רק בחשיבה על הנושא הגעתי לתובנה המיוחלת. (אני מקווה…) 37s יכולים להרשות לעצמם לוותר על התהליך. הם מקשקשים מהר על דף, קצת איטרציות וישר לעבודה. הסיבה שהם יכולים להרשות את זה לעצמם טמונה בעובדה שאין להם לקוחות מאחר שהפכו לחברת מוצרים. מאחר שהם הלקוחות של עצמם ומדובר בחבורה כשרונית מאין כמוה, אין צורך במסמכציה. לעומת זאת, בעבודה מול לקוחות, הויירפריימס (אולי נמצא לזה שם בעברית?) הם סוג של אמצעי תקשורת די מחייב. (הדבר נכון גם לעבודה בצוותים גדולים). כתבתי על כך בבלוג הלא מספיק מושקע שלי: http://indesignwetrust.typepad.com/idwt/2006/04/functional_spec.html ואף זכיתי לתשובה מג’ייסון פריד בכבודו ובעצמו…. בכל מקרה, השימוש שאת עושה כרגע, על פי ההצעה של boxes and arrowes, הוא השימוש הנכון בעיניי גם כן, ואותו אנו מיישמים ב-Netcraft. נ.ב. חשוב לא להשתמש בצבע בויירפריימס (מסגרות תיל????) שכן זה עלול להכניס את המעצב שהולך לעבוד עימם לקבעון שאח”כ יהיה לו קשה לצאת ממנו… נכתב על ידי עוזי שמילוביץ בחמישי, 8 ביוני 2006 בשעה 12:07עוזי, ברור שאנחנו מסכימים בגדול. רק שתי הערות: תראי גם את הבחור ב- looks good works well. הוספת תגובהמתקפת ספאם חייבה אותי להוסיף מודרציה לתגובות. ניתן להשאיר הודעה, אך צריך לחכות שאאשר אותה. You must be logged in to post a comment. |
יוזר אקס הוא האתר של עינת ענבל, יועצת ל- User Experience (עיצוב חווית משתמש), בנושאי עיצוב ושימושיות, בין יתר ענייני החיים |
|
5 תגובות תגובות לפוסט "ווי ווי ויירפריימז" (לתגובה האחרונה)