|
הספאמרים המגעילים מצאו את האתר הקטן שלי כבר מזמן. אבל בשבועות האחרונים הם חוגגים בהמוניהם מדי יום. ממלאים לי את המייל, ומבעסים לי את הצורה. וכל זה כשהכמות שלהם עומדת ביחס הפוך לכמות התגובות הליגיטימיות (אני יודעת, באשמתי). אז בצער אני סוגרת את היכולת לתגובות. האמת, אין לי מושג איך ספאמרים עובדים, ולא ממש מעניין אותי, אבל כן שמתי לב שאני מגיבה אליהם כאילו היו טפילים אורגניים - כמו בקטריה, אם האוכל לא יישב בחוץ, אולי הם ייעלמו. כמו כינמת, אם אין מגע, הם ייעלמו (והפשט: הכנסתי את התגובות למקרר). אז כפיצוי (חוץ ממני, לא חושבת שזה באמת משנה למישהו), שני לינקים שיגזלו מכם המון זמן (ראו הוזהרתם):
- חצי שעה של הרצאה של תיאו ג’נסן, אותו הזכרתי בעבר, המהנדס ההולנדי שהקדיש 15 שנה ליצירת ממלכת חיות חוף מכניות מהפנטות. הוא מסביר כאן את המערכת האבולוציונית שלו. הסרטונים מרהיבים וההדגמות מאוד משעשעות (למי שאוהב הומור של ירידי מדע בבי”ס).
- אם תצביעו למועמדים לפרסי הוובי, תוכלו גם לראות את הדירוג עד כה. יש כמה מועמדים ממש מביכים, כרגיל. ההפתעה הכי טובה הגיעה דווקא בתחום הבנקאות - זופה: מערכת של מלווים ולווים (בכסף אמיתי) שלא באמצעות בנקים.
חפשו את הקישור למסמך השקפים של ההרצאה המשותפת של קוי וין - המעצב הראשי של אתר הניו יורק טיימס ומארק בולטון. יש שם הדגמה של עיצוב לעומק, עם הרבה מאוד מידע - לקחת ולהשתמש. איזה כיף שאפשר פשוט לשים לינק ולהרגיש שנתתי מתנה. מתנה ממש.
פוסט מאוד ממצה של דיינה בויד על ווב 3.0, מובא כאן בצורה טלגפרית:
דפוסי החיברות בנט עברו כמה שלבים: שלב קדום היה שלב של קבוצות סגורות על בסיס עניין משותף. שלב שני, המוכר היום, הוא של של הקבצים פתוחים יחסית על בסיס חברים, והשלב הבא, לדעת בויד, בנוי על נוכחות מבוססת מיקום.
החשש שלה, והיא לא היחידה, נובע מניגוד האינטרסטים שיש בין ספקי התקשורת ובין המשתמשים, ניגוד שלא נוצר בימים הראשונים של הנט אבל עכשיו מתחיל להצטייר כחזית הפוליטית הבאה - net-neutrality (כלומר, הנייטרליות של תשתית הרשת עצמה) והנה וידאו קצר שמסביר למה (דרך עמרי דולב).
עכשיו שיש יותר ויותר תוכן מיוצר ישירות לסלולר, מעניין לחשוב איזו צורה ילבש הנושא כאן.
לכבוד סיום השנה של התוכנית הכי טובה שכולם מכירים, חשבתי לאסוף לכם קצת חומר רקע על זה-פרנק:
פרנקי הולך להוליווד:
קשה להאמין אבל העורכים של הניו יורק אובזרבר לא עלו הכותרת המתבקשת הזו. פרקני במקרה שלנו, הוא זה-פרנק, הדמות הכריזמאטית שפרצה לתודעה עם סרטוני ההדרכה “איך לרקוד כמו שצריך“. בכתבה מסופר איך דרים וורקס וסיביאס מחזרים אחריו ואיך ze (שם פרטי הוזיאה) frank לומד את הלינגו.
לא מפליא אותי שכשזה-פרנק מבקש מאנשים להלביש את שואב האבק שלהם, הוא מקבל אלף תגובות תוך עשרים שעות.
בראיון איתו, הוא הסביר שבהומור שלו יש מתיקות מסויימת, אנטי תזה להומור שחור וסרקסטי נוסח סאות פארק. כדאי לשים לב לקטע שבו הוא מדבר על לקיחת סיכונים והיתרונות של קנה מידה קטן.
כדי להרגיע את חרדות הנטישה, ניגשתי לרשת החברתית שהקים. שיחקתי קצת, הנה כמה הערות ראשונות:
-
או! מוצר שמבין שיש לנו כבר חיים אינטרנטים ענפים במקומות אחרים. במקום לבקש מאיתנו שוב להעלות תכנים ולהשקיע בעוד פרופיל – האתר הזה הוא פרזיט במובן הכי טוב של המלה. אין אפשרות להעלות תמונות, רק לקשר. כך גם לגבי בלוגים, וידאוים ואודיו. גם ההערות הן בנות שורה אחת מקסימום.
-
הכניסה דרך המפה הגוגלית אמנם קצת מתסכלת לישראלים (כמו קורבן פשע, גם פני מפת המדינה מטושטשים…) אבל הרעיון מעולה: רק נכנסתי וכבר אני מקבלת רשימה של אנשים קרובים אליי גיאוגרפית – דרך טובה להתחיל לשוטט בין זרים, במקום לנחות ישר במרכז העניינים האנונימי של המוצר (הכי ניצפים, הכי חדשים וכו’).
-
האתר בנוי משפה פנימית – רובה מובנת מיד. לא ברור מה משמעות ה-packs (כלומר, הקבוצות). מאוד מעניין מה יקרה עם הפרוייקטים, וגם הצעצוע היחיד שכרגע נמצא שם (גירסה של המשחק הקלאסי הוט אור נוט) עושה את שלו - מבזבז 10 דקות מזמנך…
-
ממשק מינימליסטי – בלי פשרות. אין כאן ממשק שלוקח אותך ביד ומוביל אותך. ברור שהכוונה כאן היא שתלך לאיבוד ואולי תגלה משהו חדש. גיליתי, חייכתי אבל לא נשאבתי פנימה.
כבר אי אפשר להתעלם מ טוויטר. אני מודה שחוץ מלהראות את טוויטר בפגישות עבודה בתור המהות של 2.0 – לא ממש הבנתי את הקטע (רשת חברתית שמבקשת מחבריה לעשות רק דבר אחד – לענות על השאלה מה אני עושה עכשיו? ומי שעוקב אחריך מקבל את התשובה). הנה מדגם אקראי של הודעות (פומביות) אחרונות:
unsympathetic bringing the dog in and then hitting the hay less than 20 seconds ago from im
lonita Sleeping; bet you aren’t. less than 20 seconds ago from web
rayreadyray Thinking I found the hidden character that ruined my evening, ugh less than 20 seconds ago from txt
cwarren I want food - going to sleep instead. less than 20 seconds ago from im
hanho chatting on the net with my friend Robert half a minute ago from web
אוקיי. פאוזה. נו?
למה זה מציק? כי כבר בהתחלה הייתה תחושה שיש כאן משהו שונה שהולך לתפוס. וזה אכן תופס. אבל למה?
יש כבר כמה תשובות:
ההצלחה טמונה כנראה בכך שסף הכניסה הוא בגבוה דשא.
יש שירותים דומים דוגמת dodgeball – אלא שהם ייעודים. במקרה של דוג’בול – המערכת רק מסמסת את מיקום חבריך (אין כאן מקום להבעה). הפשטות, שלא לומר פשטנות, היא המפתח. כמו הכלאה של מסנג’ר וסמס . כיוון שזה לא מסרים מיידים, זה לא מעיק. כיוון שזה לא אימייל, זו לא שיחה פרטית. כיוון שזה לא בלוג, זה דומה יותר לשיחה מתמשכת.
מדובר, אם כך, במדיום תקשורת יעיל מאוד של many-to-many שמצליח דווקא בגלל מגבלותיו. מותר להכניס להודעה לא יותר מ-140 תווים (פחות מסמס), לכן לא נדרש יותר מדי מאמץ לקרוא אותה. יש גם שפת הוראות שהולכת ותופסת תאוצה. וכמובן, הגביע הקדוש של כל הסיפור – המערכת מאפשרת זרימה חופשית של אינפורמציה בין הווב לסלולר.
ואולי אנשים פשוט נהנים לגלות שהחיים של אחרים די משעממים?
האם מי שאין לו בלוג לא מעניין? האם זו הפרה של המשחק? למי אכפת. קבלו את גיורא פרבר.
גיורא, בבקשה.
חמישה דברים במהירות. שמח להתארח על הבמה הזו ותודה לבעליה.
- הפעם הראשונה בה גיליתי את הכוח של רשתות חברתיות אינטרנטיות היתה בצבא, ב-1985, כשלא היה בכלל אינטרנט בסביבה הקרובה. זה היה בתקופה קצרה בה הייתי בחיל קשר, במשמרות לילה בהן אין מה לעשות חוץ מלהתכתב במין סוג של מקודד סודי עם מקלדת, עם אנשים אחרים שנמצאים באותו זמן באותה משמרת במקומות אחרים בארץ. הגילוי המרעיש: עד כמה אפשר להגיע לפתיחות וגילוי לב עם אנשים שאתה לא מכיר, דרך כתיבה. כמו פסיכולוג, רק בחינם.
- מקצועות ובכלל דברים שעסקתי בהם בעבר והיום. האם זה זיגזג מטורף או ורסטיליות ברוכה? בבקשה: מקרין סרטים בקולנוע (תמוז ז”ל, רמת אביב. בתיכון). פיקולו ב”שרי” דיזנגוף (שלושה ימים). עורך מוסיקלי, גל”צ. חבר בצוות העריכה של עד-פופ (!) (ערוץ הראשון, בערך ב-1988 אולי). עיתונאי מוסיקה (חדשות, העיר, עורך בידור במעריב לנוער) טכנאי סאונד (ניו יורק, ועוזר טכנאי באולפני המון, ת”א). עורך דין (זכויות יוצרים ודיני טלקומוניקציה. שנתיים). מנהל מגזינים (אטמוספירה ומגזין “יס”, אצל יובל סיגלר. בערך שנה). כתיבה, עריכה, תכנון, יעוץ, ליווי בכל מה שקשור לאינטרנט (ynet, אחר כך לוגיה). היום שותף בחברת יעוץ ופרוייקטי אינטרנט, יוֹניוֹנ, יחד עם עמרי דולב. וגם עורך ואוהב את התכנית היום שהיה עם גיא זהר, בערוץ 10 (מתחלק בעיקר עם זאב חספר בתפקיד ובאהבה). בטוח שכחתי משהו. אה! גם מנגן בס יחד עם מיטללה ( www.myspace.com/meitalela), אבל זה כבר לא עבודה.
- לפני חמש שנים לקחנו את שלושת הילדים לשלושה חודשים בהודו. עד היום אני רוצה לחזור.
- כשחייתי בניו יורק היה לי קוואסאקי 600 נינג’ה. אופנוע ספורט. נשאר לי מאז מעיל עור מקצועי וכפפות. עד היום אני מחשיב את עצמי בתור אופנוען, גם כשאני רוכב על 125 אוטומטי.
- יש לי זכרון ארוך טווח שדומה מאוד למה שאומרים על דג זהב: זוכר רק שבע שניות אחורה. ובכל זאת, זכרון ילדות. עברנו לגור בבניין רב קומות, עדיין לא לגמרי גמור. שעת אחה”צ - ערב. אין אף אחד בבית. משום מה אין לי מפתח. בערך בגיל 6 או 7. מתחת לבניין יש פיילה ענקית של סיד, שתוך כדי משחק כנראה נפלתי לתוכה. כשיצאתי, לבן יותר מתמיד, ועם פצעונים קטנים על הגוף, הסתובבתי למטה, ומי מגיע? הזקנה שהיתה מוכרת את האנציקלופדיה העברית. מה זה קשור? או. הנה שאלה טובה. איך זה נגמר אני לא זוכר. עוד זכרון ילדות: נופל מאופניים נפילה לא טובה, עם המצח ישר בתוך המדרכה. משאיר את האופניים באותו מקום והולך בעיניים מזוגגות הביתה. מצלצל בדלת. אמא שלי פותחת. בלוטה ענקית באמצע המצח. היא מתפוצצת מצחוק, ושמה עליה קרח, או אולי לוחצת עם סכין רחבה. עד היום אני לא מתרגש מפציעות, של אחרים או שלי.
עכשיו אני צריך להזמין חמישה בלוגרים לכתוב. אז אני מזמין את עמרי דולב. רציתי גם את יאיר גת, אבל כבר הזמינו אותו.
בדיג יש 900,000 משתמשים אבל שלושים מתוכם אחראים לשליש מהאייטמים בעמוד הראשי.
ברדיט, אחד המשתמשים המשפעים ביותר הוא אדם פורר בן השתים עשרה.
פרטים אלה ונוספים על שווקים ליצירת באז, במאמר בוול סטריט ג’ורנל.
אישית אני מעדיפה אתרים שמשלבים גם מרכיב של עריכה.
לאה הזמינה.
1. עד כיתה ה’ למדתי בישיבה אורתודוקסית בבוסטון כי הוריי לא רצו שבנותיהן תגדלה אמריקאיות. ידעתי לקרוא רש”י בערך כשלמדתי לכתוב בעברית. בזמן שאבא שלי מכר את ישראל ליהודים עשירים, ישבתי וגמעתי פרופגנדה על תפוחי זהב וכובעי טמבל. כשכבר ידעתי את כל תפילת עמידה בעל פה, התחלתי לאלתר והתפללתי לשלום הילדים המשחקים ברחוב בישראל (לי אסור היה לחצות את הכביש לבד). לא פלא שבשנות העשרים שלי השתעשעתי עם אנטי-ציוניות ורק מתוך עייפות ובלבול אני כבר לא ממש עוכרת ישראל פעילה.
2. כדי להירגע אני רק צריכה לשמוע את סקוט סטידמן, המהנדס החנון בערוץ דיסקברי, בתוכניתו המרגשת “איך בנו את זה?” על בניית גשרים וחפירת מערות לכריית אשלגן. אני אפילו רואה תוכניות יותר מפעם אחת (הפאנץ’ ליין לא ממש משנה).
3. מאז ומעולם אני מרגישה שיש בתוכי זמרת שחורה שמנה שמחכה לפרוץ מבעד לנמשים הלבנוניים שלי והכישרון שלי לזיופים (אם רק הייתי ג’יל סקוט).
4. קשה לי ללכת לתערוכות כי כל פעם שאני נכנסת לגלריה אני מתחילה לגלגל בראש ביקורת, הרגל שנוצר כשכתבתי על אמנות לעיתונים לפני המון שנים. בכלל, הרפקלס המותנה לנסח ביקורות בזק הוא אחת מהתכונות שאני הכי מצטערת שטיפחתי בשנים שלא ידעתי יותר טוב.
5. התגברתי על נטייה לא לסיים משפטים (בראש כבר הייתי עסוקה במשפט הבא). בכתיבה זה מתבטא בחיבה לסוגריים (…). עדיין קל לראות עליי כשאני חושבת על משהו אחר (הבעות הפנים כנראה מסגירות אותי).
ואני מזמינה את: אורי, שרית, אמיר, ליאור ואת גיורא, שמקבל כאן הזמנה לכתוב כאן פוסט של ממש, במקום להישאר בתגובות.
ירמי חברי הטוב ישן מדי יום שנת צהריים, חרף היותו איש עסוק וחרוץ. אין לו נייד, אבל קל להשיגו. ויש לו חיבה יתרה לוויבערס (כאן אין חרף ואין אבל…). כל זה התקבל אצלי בטבעיות גמורה למרות שאין עוד איש מבין מכריי שאפשר להגיד עליו דברים דומים. ובכל זאת, כשגיליתי שלשום שהוא מצלם במצלמה אנלוגית, לא הצלחתי להירגע בקלות. ודווקא בעניין הזה שותפים לירמי לא מעט אנשים. הקסם שבגילוי וההשהיה, הצורך לדייק כי המשאבים אינם בלתי נדלים, הייחודיות של הרגע שנלכד בצמצם - כל אלה טענות שהושמעו ושמעתי בעבר (הטענה בדבר ההבדל באיכות כבר לא נראית לי אמינה).
ולי, כמובן, יש את סוללת טענות-הנגד מוכנה בנדן: הרחבת זוויות הראיה, המיידיות, האפשרות המתבקשת לשיפצורי קומפוזיציה ועומק צבע. הפעם לא שטחתי את טענותיי. שתקתי וקמיטתי גבות עד שהצלחתי לנסח טענה חדשה: התמונות שאני מצלמת, כיוון שהן עוברות ישר למחשב כקובץ או נשארות בזכרון הנייד, הופכות באורח פלא לחומר גלם שמתמחזר לו בכל מיני צורות – בעיקר כסקיצות שאני מכינה לעבודה וכמסרים שאני שולחת לחברים. אם הייתי צריכה לפתח ולסרוק כל תמונה, זה לא היה קורה. אין לי קופסת נעליים של צילומים ואני שמחה שכך. אין בי יצר אספנות ובטח שלא יצר תיעוד. אבל יש לי תיקיית תמונות שהיא מהאהובות עליי, והיא משמשת כמאגר הסטוק פוטו הפרטי שלי. פתאום לצילומים שלי יש חיים מתמשכים ומגוונים - הם הפכו לחלק מאמצעי התקשורת שלי.
דוגמה? ככה אני אומרת תודה:
|
יוזר אקס הוא האתר של עינת ענבל,
יועצת ל- User Experience
(עיצוב חווית משתמש), בנושאי עיצוב
ושימושיות, בין יתר ענייני החיים
   |
